המושג "גלובליזציה", שהיה במשך שלושה עשורים מילת קסם נרדפת לקדמה, יעילות וצמיחה אינסופית, נסדק. הסדר העולמי שהכרנו, המבוסס על סחר חופשי, שרשראות אספקה גלובליות ושיתוף פעולה חוצה גבולות, עובר שינוי טקטוני. עבור רועי רוסטמי, סוחר פיננסי ויזם עם ניסיון של מעל 15 שנים בשוק ההון, השינוי הזה אינו הפתעה. הוא רואה בו תהליך טבעי, כמעט בלתי נמנע, של התפכחות והתאמה למציאות גיאופוליטית וטכנולוגית חדשה. "העולם לא חוזר אחורה," הוא קובע, "הוא מתארגן מחדש. הרעיון של כפר גלובלי אחד, הרמוני ויעיל, היה תמיד אוטופיה. מה שאנחנו רואים היום הוא חזרה למציאות מורכבת יותר, של אינטרסים, תחרות והתבצרות בגושים".
ניתוחו של רועי רוסטמי אינו מגיע מוואקום. הוא נשען על הבנה מעמיקה של שווקים פיננסיים, שגובשה בתואר שני במנהל עסקים עם התמחות במימון, אך מושפע לא פחות מניסיונו כקצין ומפקד בחיל הים. "בפיקוד ימי אתה לומד שני דברים מהר מאוד," הוא מסביר, "הראשון הוא שהמפה הגדולה תמיד משתנה, והשני הוא ששרשרת אספקה חזקה היא קו החיים שלך. אם נתיב שיט אחד נחסם, אם נמל אחד מושבת, אתה חייב שיהיו לך חלופות ותוכניות מגירה. מדינות מתחילות סוף סוף להפנים את הלקח הזה ברמה המאקרו-כלכלית". בראייה רחבה זו, המשלבת דיסציפלינה של אמן לחימה, חשיבה אסטרטגית של איש צבא והבנה פיננסית חדה, רוסטמי משרטט את מפת העולם הכלכלי החדש – עולם של גושים, יריבויות טכנולוגיות ומאבק על שליטה בנתיבי הסחר של המחר.
מותה של היעילות, לידתו של החוסן: שינוי הפרדיגמה בשרשרת האספקה
במשך עשרות שנים, המטרה היחידה שהנחתה את התאגידים הגדולים בעולם הייתה יעילות. העיקרון היה פשוט: לייצר כל רכיב במקום הזול ביותר, להרכיב במקום היעיל ביותר, ולמכור בכל מקום אפשרי. התוצאה הייתה רשת סבוכה של שרשראות אספקה גלובליות, שהתפרסו על פני כדור הארץ והיו תלויות באופן מסוכן בנקודות תורפה בודדות, ובראשן סין, "בית החרושת של העולם".
"הפרדיגמה הזאת התנפצה לרסיסים," אומר רוסטמי. "מגפת הקורונה הייתה קריאת ההשכמה הראשונה, שהראתה כמה שביר הוא המודל הזה. פקק תנועה אחד בתעלת סואץ או סגר בעיר נמל סינית אחת הספיקו כדי לשתק תעשיות שלמות במערב. המלחמה באוקראינה והתלות האירופאית בגז הרוסי היו המסמר האחרון בארון הקבורה של תפיסת היעילות-בכל-מחיר".
כעת, המילה החדשה שמובילה את האסטרטגיה העסקית והמדינית היא "חוסן" (Resilience). מדינות וחברות מוכנות לשלם פרמיה – כלומר, לייקר את המוצר הסופי – ובלבד שהייצור יהיה בטוח, יציב ופחות חשוף לזעזועים גיאופוליטיים. מכאן נולדו שני מושגים מרכזיים המעצבים את הכלכלה מחדש:
- Onshoring/Reshoring: החזרת מפעלים וייצור חיוני חזרה לגבולות המדינה.
- Friend-shoring (או Ally-shoring): העברת הייצור למדינות ידידותיות, בעלות ברית פוליטיות וערכיות. המטרה היא ליצור שרשראות אספקה בטוחות בתוך גוש מדינות החולקות אינטרסים משותפים.
דוגמאות לכך צצות בכל מקום. אפל, שהייתה סמל התלות בייצור הסיני, מסיטה חלקים גדלים והולכים מייצור האייפון להודו. יצרניות רכב אמריקאיות ואירופאיות בונות מפעלים במקסיקו. הממשל האמריקאי, באמצעות חוקים כמו ה-"CHIPS Act", מתמרץ במרץ הקמת מפעלי שבבים על אדמת ארה"ב ובמדינות ברית כמו דרום קוריאה, יפן וטייוואן (מה שמכונה "ברית השבבים" או Chip 4), במטרה ברורה להפחית את התלות האסטרטגית בסין בתחום הקריטי ביותר לכלכלה המודרנית. "זהו לא רק מהלך כלכלי," מדגיש רוסטמי, "זהו מהלך ביטחוני. השליטה על ייצור שבבים היא כמו השליטה על מאגרי הנפט במאה ה-20. מי ששולט בשבבים, שולט בעתיד".
שלושה גושים, שלוש אסטרטגיות: ארה"ב, סין ואירופה במגרש החדש
העולם החדש מתגבש סביב שלושה מוקדי כוח מרכזיים, כל אחד עם האסטרטגיה הייחודית שלו. רוסטמי, המעריץ את ג'ו רוגן על יכולתו לפרק רעיונות מורכבים ולבחון אותם מזוויות שונות, מנתח את שלושת השחקנים המרכזיים באופן דומה.
הגוש האמריקאי: "או שאתם איתנו, או שאתם נגדנו"
ארה"ב, תחת ממשלים דמוקרטיים ורפובליקניים כאחד, מובילה קו ברור של בלימת סין ויצירת גוש כלכלי-ביטחוני מערבי. האסטרטגיה האמריקאית נשענת על שני נדבכים: מכסים ומלחמות סחר מחד, ותמריצים ו"Friend-shoring" מאידך. הממשל האמריקאי לא מהסס להשתמש בכוחו הכלכלי כדי לכפות יישור קו. "הפדרל ריזרב, הבנק המרכזי האמריקאי, הוא עדיין השחקן החזק ביותר בשוק ההון העולמי," מסביר רוסטמי. "החלטות הריבית שלו משפיעות על כלכלות בכל העולם. כאשר הפד מעלה ריבית כדי להילחם באינפלציה, הוא מייקר את הדולר ומושך הון חזרה לארה"ב, מה שמפעיל לחץ אדיר על מדינות מתפתחות ומקשה על סין לממן את הפרויקטים הגלובליים שלה".
בנוסף, מלחמת הסחר, שהחלה במכסים על פלדה ואלומיניום, התרחבה למאבק טכנולוגי כולל, עם הגבלות חמורות על יצוא שבבים וטכנולוגיות AI לסין. הגישה האמריקאית ברורה: לייצר עולם שבו מדינות צריכות לבחור צד. הבחירה הזו מוצגת לא רק ככלכלית, אלא גם כערכית – בין דמוקרטיה לאוטוקרטיה.
הגוש הסיני: "דרך המשי" הופכת למבצר
סין, מצידה, מבינה שהחלום להשתלט על הכלכלה העולמית דרך ייצור המוני וזול חלף מן העולם. "סין פספסה את המהפכה הבאה," טוען רוסטמי. "היא השקיעה את כל מרצה בלהיות 'בית החרושת של העולם', ובזמן הזה ארה"ב קפצה קדימה בתחומים שיעצבו את המאה ה-21: בינה מלאכותית, מחשוב קוונטי, ביוטק. כעת, סין מנסה להדביק את הפער, אבל במקביל היא מתבצרת".
יוזמת "החגורה והדרך", שהייתה פעם פרויקט התפשטות גלובלי, הופכת להיות אסטרטגיה ליצירת גוש כלכלי הנשלט על ידי בייג'ינג. סין מהדקת את קשריה עם רוסיה, איראן, ומדינות רבות באפריקה ובדרום אמריקה. היא משתמשת בכוחה הכלכלי כדי להבטיח לעצמה גישה לחומרי גלם חיוניים, ובמקביל מפתחת מערכות פיננסיות חלופיות למערכת הנשלטת על ידי הדולר האמריקאי, כדי להיות חסינה יותר לסנקציות. היא בונה כלכלה מקבילה, גוש נפרד עם כללי משחק משלו.
הגוש האירופי: החיפוש אחר "אוטונומיה אסטרטגית"
אירופה, ששגשגה בעידן הגלובליזציה הישנה, מוצאת את עצמה במלכוד. היא קרועה בין הברית ההיסטורית שלה עם ארה"ב לבין התלות הכלכלית העמוקה שלה בסין, שהיא שוק היצוא הגדול ביותר עבור תעשיית הרכב והיוקרה הגרמנית. התגובה האירופית היא ניסיון לפתח "אוטונומיה אסטרטגית" – להפוך לגוש שלישי, עצמאי, שמסוגל לקבל החלטות על בסיס האינטרסים שלו.
הדוגמה הבולטת ביותר כיום היא המאבק סביב רכבים חשמליים (EVs). "פעם כל בכיר סיני רצה BMW או מרצדס. היום, המכוניות החשמליות הסיניות של חברות כמו BYD מציפות את אירופה במחירים תחרותיים, ומאיימות לחסל את תעשיית הרכב האירופית," מתאר רוסטמי. "התגובה של האיחוד האירופי, בדמות הטלת מכסים על רכבים סיניים, היא מהלך הגנתי קלאסי. זהו סימן ברור שאירופה מתחילה להבין שהיא במלחמת סחר, בין אם תרצה בכך ובין אם לא".
בנוסף למכסים, האיחוד האירופי מקדם שורה של חוקים שמטרתם לחזק את החוסן הפנימי: רגולציות לבחינת השקעות זרות (בעיקר סיניות), מכשירים למאבק בכפייה כלכלית מצד מדינות אחרות, והשקעות עתק בייצור סוללות וטכנולוגיות ירוקות על אדמת אירופה. הדרך לאוטונומיה עוד ארוכה ורצופה מחלוקות פנימיות, אך הכיוון ברור: אירופה לא רוצה להיות שחקן משנה במשחק שבין וושינגטון לבייג'ינג.
ההשלכות על המשקיע: ניווט בעולם מפוצל
עבור המשקיע, המציאות החדשה הזו מחייבת חשיבה מחודשת. "הנחת היסוד של השקעה גלובלית פשוטה הולכת ונעלמת," מזהיר רוסטמי. "אי אפשר פשוט לקנות מדד עולמי ולצפות שהכל יהיה בסדר. צריך להבין את הדינמיקה של הגושים". הוא מציע מספר עקרונות מנחים:
- גיוון גיאוגרפי מושכל: לא רק לפזר השקעות בין מדינות, אלא להבין לאיזה גוש כלכלי כל מדינה משתייכת. יש לבחון את הסיכונים הפוליטיים והמסחריים של כל אזור. חברות עם חשיפה גבוהה לשוק הסיני, למשל, עשויות להיות בסיכון גבוה יותר.
- התמקדות בחברות "מגשרות": חברות ממדינות כמו וייטנאם, מקסיקו, הודו או פולין, שנהנות מטרנד ה-"Friend-shoring" והופכות למרכזי ייצור חלופיים, עשויות להציג הזדמנויות צמיחה משמעותיות.
- זיהוי ענפים אסטרטגיים: התמקדות בענפים שמדינות המערב סימנו כחיוניים לביטחונן הלאומי: מוליכים למחצה, בינה מלאכותית, הגנה וסייבר, ביוטכנולוגיה ואנרגיה ירוקה. ענפים אלה צפויים לקבל תמיכה והשקעות ממשלתיות אדירות.
- הבנת שרשראות האספקה: לפני השקעה בחברה, יש לנתח את שרשרת האספקה שלה. היכן היא מייצרת? ממי היא קונה חומרי גלם? עד כמה היא פגיעה לסכסוכי סחר או שיבושים לוגיסטיים? חברות עם שרשראות אספקה גמישות ומגוונות ייהנו מיתרון יחסי.
העולם הכלכלי של 2025 ואילך הוא עולם מורכב יותר, מסוכן יותר, אך גם מלא בהזדמנויות עבור מי שיודע לקרוא את המפה. הגלובליזציה לא מתה, היא פשוט שינתה את פניה. במקום כפר גלובלי אחד, אנו מקבלים שכונות נפרדות, עם גדרות גבוהות יותר וקשרים סלקטיביים יותר. רועי רוסטמי מסכם זאת בתובנה מעולם הג'ודו: "בקרב, אתה תמיד חייב לדעת איפה הגבולות של הזירה. במשך 30 שנה, הרגשנו כאילו הזירה היא אינסופית. עכשיו, הגבולות מסומנים מחדש, בבירור. המשימה שלנו כמשקיעים היא להבין את הגבולות האלה, לכבד אותם, וללמוד איך לנצח בתוך הזירה החדשה".
תוכן זה אינו מהווה המלצה משום סוג אלא נכתב לצרכי לימוד בלבד.